קיים הבדל מעניין בין הדרך בה אנשי דור ה-X, ילידי שנות ה-60-70-80, מחליטים החלטות חיים לבין הדרך בה אנשי דור ה-Y, ילידי שנות ה-80-90, מחליטים אותן. בהחלטות חיים אני מתכוון להחלטות שיש להן השפעה משמעותית על החיים של האדם לא רק בטווח המיידי, אלא גם בטווח הבינוני- ארוך, למשל החלטות על מסלול קריירה, זוגיות, מקום מגורים וכו'. נראה כי אנשים צעירים כיום אינם ממהרים להתחייב "לכל החיים". בעוד בדור הקודם מסלול החיים המקובל היה בחירת קריירה, זוגיות ומקום מגורים לטווח ארוך, צעירים כיום נוטים לעבור יותר בין מסלולים שונים ולעשות יותר שינויים משמעותיים ודרמטיים במסלול חייהם. ישנה ביקורת מקובלת על דפוס ההתנהלות הזה- לפיה צעירים היום הם ילדותיים, אינם מוכנים או מסוגלים להתחייב באמת לשום דבר, ולכן מוצאים את עצמם זזים תכופות ממסלול חיים אחד לאחר. אני חושב שישנן סיבות כלכליות וסוציולוגיות שונות לשינוי הזה, אך כאן אני מבקש לגעת דווקא בסיבה פסיכולוגית שבעיני מקבלת פחות מדי תשומת לב, והיא אופן ותהליך קבלת ההחלטות.
בשיטת ה-DBT ממדרשה של מרשה לינהאן נהוג לסווג את מצבי התודעה המנחים את אופני קבלת ההחלטות לשלושה סוגים: אני רגשי, אני הגיוני ואני נבון. האני הרגשי הוא מצב התודעה הרגיש, המרגיש, החם, שנובע מהרגשות, הדחפים והתחושה הסובייקטיבית בסיטואציה. זהו מצב תודעה יצירתי ועוצמתי, אך עם זאת גם משתנה באופן תדיר- משום שהרגשות מטבעם משתנים. האני ההגיוני הוא מצב התודעה הקר, הרציונלי, החשיבתי, הנובע מניתוח קר, עובדתי של הסיטואציה לפי קריטריונים אובייקטיביים. האני הנבון הוא מצב התודעה המשקלל את כל המידע, הרגשי וההגיוני, לכדי הבנה אינטואיטיבית של מה נכון לי בסיטואציה הנתונה, מה תהיה ההחלטה הכי טובה עבורי.
בהכללה גסה ניתן לומר שאנשי דור ה-X החליטו החלטות מתוך האני ההגיוני- למשל אבחר עבודה מסוימת משום שהיא תעניק לי הכנסה טובה וקבועה ויציבות תעסוקתית, ונטו להזניח את האני הרגשי- למשל את השאלה מה אני אוהב או רוצה לעשות. שיקולים הגיוניים מטבעם נוטים להשתנות פחות ובקצב איטי יותר, ולכן אופן החלטה כזה גורר פחות שינויים. עם זאת, הוא עלול לייצר החלטות שאינן מחוברות להעדפות והרצונות. כך, מוצאים את עצמם אנשים רבים לא מרוצים מבחירותיהם לאורך שנים אך מתקשים לבצע את השינויים המתבקשים וכך נתקעים במצבים בהם הם לא מרוצים, למשל "רק מחכים לפנסיה". אנשי דור ה-Y לעומת זאת, נוטים להחליט החלטות מתוך האני הרגשי- ישאלו קודם כל מה אני רוצה, מה אני אוהב, ולא מה נראה הגיוני ונכון לעשות. אופן החלטה כזה מייצר החלטות שמחוברות להעדפות, הרגשות והחשק של האדם, אך שיקולים רגשיים מטבעם משתנים באופן תדיר יותר, מה שמוביל לשינויים תכופים יותר. כך, הם עושים בכל רגע נתון את מה שהם מרגישים הכי מחוברים אליו, אך מתקשים להתמיד ולהתחייב לאורך זמן וכך מגבילים את יכולתם לייצר חוויות הישגים משמעותיים.
בעיני, לכל אחת מהדרכים יש יתרונות וחסרונות, אך השילוב שלהן והחלטה מתוך האני הנבון משלבת את היתרונות של שניהם. מצד אחד החלטות כאלה לא יהיו אימפולסיביות ותזזיתיות, ומצד שני הן לא ייצרו מחויבות מוגזמת למשהו שאין לאדם שום חיבור רגשי אליו. עם זאת, החלטה מתוך האני הנבון היא לא קלה, משום שהיא דורשת תהליך של התבוננות פנימית ובחינה מעמיקה של השיקולים השונים, הן הסובייקטיביים והן האובייקטיביים. תהליך קבלת ההחלטות שאינו משקלל את שני הגורמים הוא מהיר ופשוט יותר, אך כאמור עלול להביא להחלטות שלא יספקו את האדם לטווח הארוך.