לאחרונה ערכתי סקירת ספרות בנושא אלימות בקרב ילדים ובני נוער עבור צוות החדשנות של עיריית תל אביב-יפו. העבודה הייתה מעניינת ומאתגרת, והייתה לי הזדמנות לשלב תובנות ומחשבות מתוך עבודתי הקלינית היומיומית יחד עם ממצאים מחקריים עדכניים מהספרות. הייתי רוצה לחלוק אתכם כאן כמה תובנות מעניינות שעלו לי מתוך הקריאה והחשיבה על הנושא.
כאשר ניגשתי לראשונה לנושא, עלתה בי השאלה מדוע בכלל לעסוק באלימות בקרב ילדים ובני נוער? מדוע לא אלימות בחברה? בקרב אוכלוסיות מיוחדות אחרות? מדוע האוכלוסיה הספציפית הזו מעניינת את קובעי המדיניות? תשובה אחת היא שהתערבות מוקדמת ככל האפשר לצמצום אלימות בגילאים הצעירים היא היעילה ביותר. ילד שמעורב באלימות נמצא בסיכון גבוה יותר להפוך למבוגר אלים, ולכן אם נצמצם את האלימות בקרב ילדים נצמצם בהדרגה את האלימות בחברה בכלל. יש בכך היגיון רב.
עם זאת, לדעתי ישנה תשובה נוספת, והיא חשובה משום שהיא קשורה לשאלה מדוע אנחנו כחברה לא מצליחים יותר בצמצום האלימות בקרב ילדים ובני נוער. נתוני משרד החינוך, שמבצע סקר בנושא אלימות בקרב תלמידים מדי שנתיים, מראים על ירידה משמעותית בכמות הדיווחים על אלימות ב-10 השנים האחרונות. לצד המגמה המעודדת הזו, בשנים האחרונות הגרף "השתטח" ומגמת הירידה נבלמה. בעיני, המשמעות של עצירת מגמת הירידה היא שהתוכניות הקיימות למניעת אלימות אינן מתייחסות לבעיה בהיקף רחב מספיק.
בספרות קיים וויכוח בנוגע למקורות התוקפנות אצל ילדים. האם זהו דחף קמאי טבעי הקיים אצל כל בני האדם; או שזו התנהגות נלמדת, ככל התנהגות, ואם נלמד ילדים לנהוג אחרת הם לא יהיו אלימים. בעיני התשובה היא משולבת. דחפים תוקפניים קיימים אצל כל בני האדם מטבעם, אך התנהגות אלימה היא בכל זאת התנהגות נלמדת, כלומר ילדים לומדים להתנהג כך מהסביבה וקיימים חיזוקים להתגברות ההתנהגות הזו. לכן, טיפול וענישה של הילדים האלימים, כאשר הם כבר אלימים, אינה מספיקה ויש לטפל גם בהקשר החברתי הרחב יותר שמטפח את האלימות ומלמד את הילדים לנהוג כך. ראשית, יש להכשיר ילדים בפתרון קונפליקטים בדרך אחרת מאשר אלימות. ילדים (ומבוגרים) לעיתים נותרים חסרי אונים בהתמודדות עם קונפליקטים בכלים שקיימים ברשותם, ובמצבים אלו אלימות היא פתרון קל וזמין. במקום רק להעניש ילדים הנוהגים באלימות יש להכשיר את כל הילדים בפתרון קונפליקטים יעיל בדרכים שאינן פוגעות בהם ובאחרים. שנית, ילדים לומדים כיצד להתנהג ממבוגרים בסביבתם, החל מהורים, דרך מורים ועד אנשים אקראיים ברחוב. אם נפנים לעומק את האמת הזו נבין שאם אנו כחברה רוצים שילדים יתנהגו פחות באלימות, אנחנו כמבוגרים צריכים להתנהג פחות באלימות. כדי לצמצם את האלימות בחברה לא מספיק לעבוד מלמטה למעלה, אלא צריך לעבוד גם מלמעלה למטה.
תובנה מעניינת, ועצובה, נוספת שהייתה לי בתהליך העבודה היא שאלימות היא גם בעיה מגדרית. בנים חשופים יותר מבנות, הן כמבצעים והן כקורבנות, לכל סוגי האלימות. יוצא הדופן היחיד הוא אלימות מינית, אליה חשופות יותר בנות מבנים החל מגיל ההתבגרות. הממצאים הדרמטיים בנושא מתחילים מדיווחי התלמידים בבתי הספר על מידת החשיפה לאלימות ומסתיימים בעובדה שבישראל קיימים 13 בתי סוהר לגברים ובית סוהר אחד לנשים. האמת העצובה היא שחלק מהחינוך לתפקיד המגדרי של בנים כולל עידוד להתנהגות תוקפנית מחד ולהכחדת הביטוי הרגשי ("אל תבכה כמו בת") מאידך. כך, אנו מייצרים ללא כוונה בנים שאינם יודעים לפתור סכסוכים ולהביע את עצמם בדרך אחרת. אין פלא שיותר מדי מהם יהיו מעורבים באלימות לאורך חייהם כתוקפים וכקורבנות.
בדומה לטיפול בילדים ונוער, לעיתים קרובות אנו המבוגרים מצפים שהשינוי יתחיל מהילד, אבל לצערנו זה לא עובד ככה. אם נרצה לראות שינוי אצל ילדים, המבוגרים צריכים לקחת אחריות, להשתנות ולהוביל את הדרך.
